העבודה על כתב די דומה להרכבת פאזל. יש לך המון נתונים (חלקי הפאזל) שיש להתאים כל אחד מהם לאחרים.
ואיך את/ה פותרים פאזלים?
אפשר לעשות זאת, בעצם, בכמה דרכים:
- אינטואיציה פרועה.
- בחיפוש איטי ושיטתי אחר כל חלק וחלק, לפי חוקי עזר (להתחיל עם קו המסגרת הצדדי, למשל).
- להשלים נקודתית כמה חלקים ביחד לפי נושא, צבע וכד’ ובסוף לחבר את כולם ביחד.
דבר דומה קורה בניתוח הגרפולוגי.
א. יש כאלה שטוענים שניחנו באינטואיציה מפותחת במיוחד – והיא מספיקה להם.
ב. יש הדבקים בסרגל ובמד זווית, בטבלאות ובמדידות, עובדים לאט, בהדרגה, שואפים לשיטה קבועה ואחידה
ג. יש שעובדים על כל כתב – לפי הדרישות הספציפיות של הכתב עצמו.
והכי טוב – לדעתי – לשלב את כל השיטות יחדיו, כמובן!
א. נתחיל עם האינטואיציה.
אי אפשר לנתח כתב בלי להשתמש גם באינטואיציה. אך אני חוששת ממי שמנתח רק לפי האינטואיציה.
מה זו בעצם אינטואיציה?
למיטב הבנתי זהו תהליך שליפה מהיר מאד, מתוך מאגרי ידע שנרכשו בעבר, אם על ידי למידה, נסיון, אולי אפילו נסיון תורשתי-גנטי” (“תת-מודע קולקטיבי” / ק.יונג).
שליפה זו נעשית שלא במודע, מבלי שנעמוד על תהליכי הניתוח, האסוציאציות והסקת המסקנות תוך כדי עשייה. אינני מתכוונת לכך שאני לוקחת כתב יד, מסתכלת ואומרת – “הוא גרב גרביים ירוקות היום”. אני לא יודעת דברים כאלו ולא אומרת אותם. אבל – כשאני לוקחת כתב יד ובמבט ראשון אומרת: הוא מאד ילדותי! אין כאן כישוף או מעשה ניסים. במידה ואשָאל: “איך את יודעת זאת?” אתחיל את תהליך הזיהוי והאיפיון ואומר: הכתב עגול, גדול, כתוב בזווית ישרה, הוא איטי ונכתב באימפולס של אות ולא ברצף תנועי של מילים או משפטים וכד’. מנסיוני אני יודעת שכתבי יד שיש בהם את השילוב של סימני כתב אלו – מצביע על ילדותיות.
זוהי אינה ידיעה על-חושית, גם לא תקשורת מסתורית עם כוחות עליונים – פשוט שליפה מהירה של ידע שנרכש עם הזמן וקוטלג בצורה מסויימת, שעוזרת לי היום לשלוף כל כך מהר. האינטואיציה בריאה, שמישה ונחוצה – אך ורק אם למדת, העמקת, קטלגת ואספת את כל המידע בזמנו, בצורה שיטתית וחכמה.
ב. יש טכניקה אחרת לניתוח כתבי יד, הנשענת על מדידות מדוייקות. ניתן לקחת את הדף ולהתחיל לסמן ולספור: את הרווח בין האותיות, המילים והשורות, את הזווית של כל אות ואות, את גודל כל האותיות במילה, ובכל המילים בדף. אפשר לבדוק אם האות הראשונה במילה זהה לאות האחרונה בגודלה ובדרך עיצובה, או לא, וכו’. עבודה רצינית, יסודית, מדוייקת מאד – ודי מיותרת.מנסיוני למדתי שתופעה שאינה בולטת לעין המקצועית, לא תהיה לה חשיבות מרכזית בניתוח כתב היד. כשהכתב גדול – רואים זאת די בקלות. אם הוא לא באמת גדול, אלא די בינוני – גם עוצמת התכונות שמייצג הגודל תהיה מינורית. למה הכוונה: גודל יכול להצביע בכתב, בין השאר, על מגלומניה (תסביך גדלות). ככל שהכתב יותר גדול, תחושות המגלומניה קשות יותר. כשהכתב “נוטה לגדול” או “די גדול”, גם תחושות המגלומניה די “פושרות” וחיוורות.
יתכן ותהליך המדידה הקפדני הינו שלב חשוב בתחילת דרכו של הגרפולוג המתחיל, עד שהוא מגבש את הפרופורציות הנכונות. אבל, בהמשך הדרך – חבל על המאמץ, מחשב מתקדם עם סורק ותוכנה טובה יכולים לבדוק זאת אלפי מונים טוב מאיתנו. ובכל זאת, אין המחשב מחליף את הגרפולוג המקצועי. כי עדיין לא מצאנו את הדרך איך לתכנת אינטואיציה, איך למצוא סיבה ומסובב, איך לדעת מה קדם למה ומה גרם למה.
ג. האופציה המועדפת בעיני, היא להתחיל את הניתוח מהכתב עצמו. הגרפולוג מתחיל לבדוק את הכתב על פי הסימן או המאפיין הגרפולוגי הבולט ביותר, בהנחה שסימן זה מייצג תכונה דומיננטית באישיותו של הכותב. נמשיך ונעזר בדוגמת “גודל הכתב”: כשמסתכלים על דף שהכתב בו מאד גדול – ברור לגרפולוג שהתכונות המיוצגות על ידי הגודל (כמו: מגלומניה ו/או רגשנות ו/או יוהרה וכו’) הינן דומיננטיות באישיות.
בשלב הבא אנחנו בודקים את הסימן הגרפולוגי השני בחשיבותו בכתב, וכן הלאה.
אגב, מה העניין הזה של ה- “ו/או”?
בשאלה זו תקפתם את אחת הבעיות הקשות ביותר בניתוח הגרפולוגי. נדגים זאת על ידי מרכיב אחד בכתב – כתב גדול, המופיע אצל אנשים בעלי תכונות מגוונות ולאו דווקא דומות.
לכתב גדול יופיע, למשל:
א. אצל מי שלא רואה טוב! שכחת את משקפי הקריאה בבית – הגדלת אוטומטית את הכתב. אין מה לעשות, אתה אוטומטית מגדיל קצת את הכתב.
ב. כתב גדול מופיע גם אצל מי שחושב שכל מילה שלו חשובה ושווה תשומת לב. יש לו מה להגיד לאומה. הוא אדם חשוב. אולי יש בו טיפ-טיפת “מגלומניה”?
ג. כתב גדול מופיע אצל ילדים, בתחילת תהליך לימוד הכתיבה.
ד. אבל גם אנשים אגוצנטריים כותבים בגדול.
ה. ושחקנים גם.
כשאני רואה כתב גדול – אני צריכה להחליט איזו תכונה/נטייה מבין כל אלה קיימת אצל כותב זה. פה אעזר בדוגמת הפאזל. ילדים כותבים בגדול, אך גם עגול, וגם בזווית ישרה וזקופה. הרי לי חלק-פאזל בן 3 פיתולים/עקמומיות.
כשהכתב המוגדל נובע מראיה לקויה- יופיעו נוסף לגודל סימנים מחשידים נוספים: כי מי שלא רואה טוב עלול “ליפול מהדף” ולא לשים לב שנגמר לו הדף. יתכן והמילים והאותיות יעלו זו על זו ולא יישמר המרחק המתאים בין האותיות, וכד’.
שחקנים, למשל, באמת נוטים להגדיל את כתב ידם, אך אצלם נמצא, אולי, גם אות ראשונה גדולה משאר אחיותיה במילה (דבר המצביע על דחף להו
ולהכתיב. תופעה שמופיעה, אגב, גם אצל מורים או מורות!), יהיו סימנים ליכולת הדרמטית (אותיות חסרות בסיס אחיד במילה, הקפדה על עיצוב אותיות), החתימה שלהם גדולה ומושכת תשומת לב וכד’.
אז מה עושה הגרפולוג המותש? מתחיל לחפש איזה בליטה מתאימה לאיזה שקע ומה מתאים למה. כלומר – אלו מרכיבים גרפולוגיים נוספים קיימים בכתב, מלבד הגודל ?
כשהכתב גדול, הלחץ חזק, הקו עבה, עסיסי ומדושן, הכתב די מהיר, זורם ומחובר קלות – אני עומדת בפני אדם אנרגטי ופעיל, חיוני, תוסס ואוהב חיים.
כשהכתב לעומת זאת, גדול, אך הלחץ חלש ומרוח, כל אות מופרדת מחברתה והאותיות “תפוחות” – אני עומדת בפני אדם “נפוח”, שחושב את עצמו ולא בטוח שיש לכך גיבוי במציאות.
והגרפולוג המקצוען? משלב את כל השיטות:
– ישנם כתבי יד “קלים” לניתוח. כל חלקי הפאזל מתאימים אצלם בלי בעיות ומייד. פה מספיק לשלוף מהנסיון ומהזיכרון את המידע, במהירות. באינטואיציה.
– ישנם כתבי יד שלא דומים לשום דבר שראית בחיים. אז אתה מתחיל למדוד, לסמן, לנבור בספרים, ללמוד טבלאות, להשוות ולפתור את חידת הפאזל באלפי חלקים קטנים.
– כתב יד אחרים – סימני הכתב שלהם בולטים, הומוגניים (מתאימים זה לזה), אתה פותר כל תחום בנפרד, ואחר כך מצרף את כולם לחוות דעת אחת שלמה וקורלטיבית.
– וישנם כתבי יד – לא נעים להודות – שהם פשוט חידה. לא פאזל, אלא תעלומה! למזלי – הם מעטים. וחידה כזו מדירה שינה מעיני, שולחת אותי לספרים, לכותב עצמו, לעבודת מחקר זוטא – ואני תמיד לומדת משהוא חדש מ”תעלומות” אלו.
