על עקרון ההכבדה

מה משותף לטווס ולאדם? למה להכביד?

בשנים האחרונות ניסיתי לבדוק את מקורות הידע שלנו, הגרפולוגים, דווקא מכיוון האבולוציה והפסיכולוגיה האבולוציונית. להלן עוד טור מתוך אוסף הטורים שאני כותבת ושעוסקים בקשר בין שפת הכתב לשפת הגוף.

על עקרון ההכבדה קראתי לראשונה בטור של מאיר שלו בידיעות אחרונות. מדובר בעקרון שסותר, לכאורה, את תורת האבולוציה, ולפיו יש בטבע תופעות שמכבידות על בעלי חיים, ואעפ”כ, תופעות אלו ממשיכות להתקיים. הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי היה זה שמצא וטבע את המושג “עקרון ההכבדה” ולקחו יותר מעשרים שנים עד שהקהילה הבינלאומית הכירה וקיבלה עקרון זה.

לא אצליח להסביר זאת טוב יותר ממאיר שלו, וכך הוא כותב: “אינני איש מדע, ואנסה להסביר את העיקרון הזה”…והוא עושה זאת בשפה פשוטה ובהירה: “האבולוציה של בעלי החיים מתרחשת בעקבות מוטציות שמשפרות את סיכויי השרידה ההתרבות שלהם. עוף דורש שראייתו התחדדה כתוצאה ממוטציה כזאת, יבחין בטרף ממרחק רב יותר. תאו שקרניו נוטות בזווית התקפית יותר יכול להתגונן טוב יותר מאחריות. לשניהם סיכויי שרידה גבוהים מהממוצע והורשת התכונות המועילות האלה לצאצאיהם.

מצד שני, יש תופעות שהאבולוציה של דרווין לא מסבירה בקלות כזאת. לטווס, למשל, יש זנב מפואר שלא מעניק לו שום יתרון. להפך: הוא מכביד עליו, מקשה על הליכתו ועל מעופו וחושף אותו לעיני אויביו. ליעל הזכר יש קרניים ענקיות, שמתעקלות עד אחוריו, מכבידות עליו ולא מתאימות לשום שימוש מעשי…. מדוע הם עושים זאת? ובכן, לפי עקרון ההכבדה מציגים בעלי חיים לעיני הזולת – יריב, טורף, בת זוג פוטנציאלית, חברים ללהקה – תכונות או התנהגויות מכבידות ומחלישות, אבל לתכלית הפוכה.

כשהטווס פורש את זנבו לעיני הטווסית, הוא לא מתהדר רק ביופיו והרושם העצום של זנבו. בעצם, הוא אומר לה: אם הצלחתי לשרוד, להתבגר, להשיג מזון, להימלט מטורפים, על אף התוספת הכבדה והמגושמת הזאת – סימן שאני גבר שבגברים וזכר מוצלח.
גם המסר של קרני היעל הזכר, שנועד הן לנקבות המחוזרות והן לזכרים האחרים שמגלים בהן עניין: אם שרדתי, הצלחתי להשיג מזון, ניצלתי משיני טורפים על אף הקרניים המופרזות והמכבידות האלה – סימן שאני חכם, זריז וחזק”. לפי מחקריו של הזואולוג זהבי, אכן, תופעות אלה באמת מעידות על בעליהן כמוצלחים.

• הטווס, שסוחב אחריו את זנבו האדיר והיפהפה זוכה לשבות את לב הטווסיות, אך גם מכריז על יכולת הישרדות גבוהה, כוח, מצליחנות.
• האייל, בעל הקרניים האימתניות, הכבדות והמכבידות משדר: ראו איזה גבר בגברים אנוכי.
• הגבר הנוהג בפרארי (מעמסה כספית משמעותית!) מכריז: אני עשיר ומצליח, משמע אני שורד, אני חזק, אני שולט.
• גם האישה שמתהדרת במותגים מכריזה לעין כל שהיא יכולה להרשות לעצמה מותגים אלה… בזכות עצמה? בזכות הצלחתה בנישואיה?
  
• הדבר המעניין בתצפיותיו של אמוץ זהבי זה שהוא מוכיח שבעלי החיים האלה, שסוחבים איתם תופעות והתנהגויות מכבידות הם באמת מצליחים(!) לא רק עם הנקבות אלא גם בהרתעת האויבים, טורפיהם…

ואני? אני מייד חושבת על, כמובן, איך זה מתבטא בכתב. על שולחן העבודה שלי צונחים מדי פעם כתבי יד שרבות אצלם תופעות כתיבה שמכבידות עליהם: קישוטים מיותרים, ניקוד, היימנות וכד’. ברור לי שאצלנו, בני האנוש, הדברים יסתבכו. בהיותנו בעלי חיים מורכבים, יש לפעמים שהקישוטים שהוספנו לכתב היד שלנו מעידים על ניסיון להתהדר בנוצות לא לנו, בכישורים שמקורם באשליה, בראיה עצמית מוטעית וכד’.

בואו לא נשכח: כתיבה הינה כלי תקשורתי. לכאורה, כולנו רוצים לכתוב את הטקסט בצורה הכי פשוטה, לרוב גם הכי מהירה והכי קריאה. למה לסרבל את הכתיבה בקישוט מיותר, בהליכה אחורה (היימנה בעברית) בניגוד לזרימה הכללית של הכתב, למה לעצור ולנקד (אלא אם כן מדובר במילה שבלי הניקוד לא נבין את משמעה)? למה לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על עליות גבוהות לאיזור העליון של הכתב או ירידות עמוקות מאד לאיזור התחתון של האותיות. תופעות אלו צורכות אנרגיה וזמן, הן מכבידות, מעכבות ומסרבלות.

אז מהו הרווח של הכותב? על מה מכריז הכותב המקשט, למשל?
כל קישוט והרווח שלו. הקישוט מהווה מעמסה היות ואינו מקל על הקריאה, מעכב את התקדמות הכתיבה, מצריך השקעה מרובה מצד הכותב. אז למה?
חלק מהמקשטים מכריזים על עושר רגשי, אחרים – על מיניות מפתה או על טעם טוב וחוש אסתטי מפותח… או לא ?!

על מה מכריז המיימין?
הוא לא מתעניין רק ב”כאן ועכשיו”, בקונקרטי ובפשטני.
לא, הוא מתעניין גם בהיבט הרחב, ההיסטורי, האידיאליסטי, המוסרי, הרגשי והעמוק…

ועל מה מכריז המיימין?
הוא לא מתעניין רק ב”כאן ועכשיו”, בקונקרטי ובפשטני.
לא, הוא מתעניין גם בהיבט הרחב, ההיסטורי, האידיאליסטי, המוסרי, הרגשי והעמוק… מעניין שהתוספת הערכית הזו מופיעה דווקא באיזור התחתון של האותיות…

וזה שמרובות בכתב ידו עליות מרשימות (מוגזמות?) לאיזור העליון – האם הוא מצהיר שהוא רוחני, ערכי, בעל אידיאלים נשגבים, חכם, מתעניין במה שמעבר לפשוט, הגופני והנמוך? ואולי הוא באמת כזה?

כשהכתב גדול במיוחד, ההגזמה מעמידה אותי על המשמר:

מה הוא בעצם מסתיר? על מי הוא עובד? עלי ועל סובביו
או על עצמו?
במיוחד בכתב איטי. שהרי הכתיבה כאן צורכת הרבה יותר מאמץ, זמן ואנרגיה.

כשהכתב קליגרפי, מלאכותי, כמו “מכונת כתיבה” (בחרתי להביא כאן בפונט ולא בכתב אמיתי) – זו מעמסה עצומה על הכותב. עלינו, הגרפולוגים, לחשוב מה הרווח המשני של הכותב ששווה את ההשקעה הזו. נכון, הוא מסתיר כך את אישיותו האמיתית, אבל אולי מצהיר על: כוח רצון, דבקות במשימה, משמעת עצמית ומקוריות ? ואולי להיפך- מסתיר תכונות כמו חוסר יציבות, גרעין אישיות רעוע, העדפת הצד העקבי שבו תוך הסתרת הצד המתלבט” האפשרויות כאן רבות במיוחד. אני מציעה להתעכב במיוחד בכתבי יד “פאסאדאים” אלה ולבדוק בזכוכית מגדלת את כל התופעות הקטנות, החבויות מהעין, כשהשאלה: “על מה ההכבדה הזו מחפה” מנחה אותנו. וכפי שאמר לי לפני כמעט 40 שנה מורי הנערץ צביקה פופובסקי, כשהוא נועץ את אצבעותיו בכתפי, מכאיב ואומר: “אמה קטן – אמה ממזר”…

ועל מה מכריז המנקד: שהוא משורר, אדם בעל נשמה פיוטית וכשלא מדובר בליריקה, יתכן ויש כאן קפדנות יתירה, קטנונית ומעכבת.

וזה שמשלב אותיות דפוס באותיות

כתב – ארכיטקט ? ואולי זהו אדם, כנפתלי הרץ אימבר, שרוצה להנציח את מילותיו לנצח?

הטווס מגדל את זנבו המפואר כדי למשוך את לב הבנות כשהוא מצהיר: “אני גדול”! ,
“אני חזק”!, “אני שורד”!! “אני הזכר אלפא”! ואני חשוב !
בכתב היד של דוד בן גוריון אני מוצאת את הכרזת ה”זכר אלפא” בחתימתו המתפרשת לרוחב כל הדף, את “ראש העדר” יותר מהטווס היוהרני, שאין דבר מאחורי יפי נוצותיו וקישוטי מילותיו. כתב ידו של בן גוריון חזק, כוחני, ענייני, זוויתי, נטול, קישוטים מיותרים.

נפלה לידי דוגמת כתב נהדרת לשפע האלמנטים המכבידים שמרובים בו:
ההימנות המרובות (ק’ שפונה ימינה סיומה), הגביהות העוצמתיות באיזור העליון (ל’ !!) והירידות הבולטות לאיזור התחתון (ך’, ק’). הגדמים המעכבים את זרימת הכתיבה, הצלצלים (אותם ווים קטנים בסופי האותיות, באות כ’, למשל, ב”בברכה”) הנוגדים את כיוון התנועה ומעכבים בעדה. עצם ההשקעה הרבה בצורת האותיות, בניראות החיצונית – מכבידה, מעכבת ומסרבלת. למה הכותב זקוק לכך? היות וכל המתבונן בכתב ידו, מתרשם מייד מהמכובדות שהוא משדר, האמינו לי, יש לו הליכה טווסית שמשדרת בטחון בייחודו, ביכולת ההישרדות שלו, בחוזק אישיותו, אמונתו ומוסריותו!

אבל, אני מנועה מלהביא כתבי יד של אנשים חיים או שלא נתנו את אישורם… בלית ברירה, הסתפקתי כאן בציון סימני הכתב המכבידים בלבד.

אם נושא “עקרון ההכבדה” שובה את ליבכם וברצונכם לקרוא עוד קצת עליו:
קראו את ספרם של אמוץ ואבישג זהבי “טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה”, החברה להגנת הטבע, 2001

הנה שלושה לינקים למאמרים מרתקים בנושא, הכתובים בשפת נגישה…
https://greengross.wordpress.com/2007/03/04/%D7%A2%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%94%D7%9B%D7%91%D7%93%D7%94/
ויקיפדיה: Http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%94%D7%9B%D7%91%D7%93%D7%94

תמונת נוצת הטווס – באדיבות UNSPLASH והאמן Pawel Sroka-

ניתן לראות את עבודותיו כאן