הגיגים אלה נכתבים במסגרת הניסיון להרחיב מבט ולמצוא הקבלות בין שפת הכתב ל”שפות” אחרות, כמו שפת הגוף, הטבע, הפסיכולוגיה, האבולוציה וכד’

ההתפתחות האבולוציונית של החברה כולה, ושל כל פרט ופרט בה, תלויה במשחק הגומלין של הדומה והשונה. שניהם חשובים והכרחיים לשרידה והתפתחות. אנחנו מדברים כאן על שינוי שחל לאורך דורות, משך מאות ומיליוני שנים. ובקטן – כדאי וחשוב שהורַי ישמרו על הדמיון הגנטי אצל צאצאיהם, אבל שלא ישכחו לפתח גם איזו שונות קטנה, כך שלא יתקבעו באותו מטען גנטי.
מה קורה כאשר הגיוון הגנטי מתקבע. כלומר, אין גיוון גנטי. לאבא ואמא שלי בדיוק אותם גנים? לא מתפתחת כאן אבולוציה. זה בסדר כל עוד כלום לא משתנה בסביבתנו. אבל, חס וחלילה משתנה משהוא בסביבה, משהוא שהורי לא מכירים ואין להם כלים להילחם בשינוי. למשל, תקופה של קור עז, אויבים בעלי נשק חדש ולא מוכר, מחלה חדשה שהגיעה לשכונה – כל משפחתי תושמד ולא תשרוד.אבל, אם באחד מילדיהם התפתחה איזושהיא מוטציה, שבמקרה הצליחה לשרוד את השואה החדשה, יתכן ודווקא ילד זה ישרוד. הוא יתחתן ויוליד ילדים ויקווה שרוב הגנים שלו ושל אשתו יהיו דומים לאבא ואמא, אבל לא בדיוק אותו דבר. אם אבא לא מתחתן עם אחותו או בת דודתו אלא עם השכנה, יש סיכוי שאשתו תביא איתה מטען גנטי מעט שונה וביחד הם יולידו ילדים בעלי מטען גנטי מגוון יותר.

תארו לכם שהזוג, רחל ויעקב, היו אנשים מוחצנים, אמיצים ולוחמניים ורק אחד מילדיהם, מוישלה הקטן, היה ביישן, דאגן ופחדן. בהתקפת אנשי השבט השכן על הכפר שלהם, יצאו רחל ויעקב, יחד עם ילדיהם האמיצים להגן על הבית. ולצערנו – הם לא שרדו. רק מוישלה שהתחבא בעליית הגג – שרד. קרוב לודאי שחלק מילדיו יירשו ממנו את גן הדאגה והביישנות. אבל בהחלט יתכן שילדיו האחרים יקבלו מאמא שלהם גם גן אמיץ יותר…

אגב, השילוב המיוחד של דמיון ושוני בין בני הזוג מבטיח זוגיות מתמשכת, שורדת. והמינון? שיהיו דומים ברוב המרכיבים: גיל, טעם אישית, שאיפות, חינוך, דעות וכד’ + תכונה אחת בולטת שונה בתכלית. זו התכונה ממנה נגדל ונתפתח ביחד.

ניתן להרחיב בנושא בספרה של איילה מלאך פיינס: “אהבה ושחיקה בחיי הנישואין”.

ואשר לנושא המסקרן “עם מי כדאי לאבא להתחתן?” אנסה להתמודדאיתו בפעם אחרת…

ואיך מתבטא משחק גומלין זה בכתב היד?

אני, כמובן, עושה עוול נוראי למדע האבולוציה כשאני באה לפרוט את נושא השוני והדוֹמוּת לכתב יד של פרט אחד. אפילו של חברה שלמה. אבל, מפתה אותי מאד להשוות זאת למה שאני רואה בכתב היד.

גם כאן אני מוצאת את אותו משחק גומלין בין הדומה לשונה: בין מה שלימדו אותנו לְמָה שהמצאנו בעצמנו. או “אימצנו” משכננו לספסל הלימודים…

כתב היד שלנו אינו יצירתנו האישית בלבד, מבודד מהשפעת הסביבה ונורמותיה.
בבואנו לעצב את כתב היד שלנו, יש לנו תכתיבים רבים, מלבד אישיותנו וצרכינו. הנה כמה:

אלפוני

(או כתב היד של המורה רותי מכיתה א’ – כפי שכתבה על הלוח)

לאותיות יש עיצוב מוגדר, הן באותיות דפוס והן באותיות כתב. מתחילים בצד זה וגומרים בצד ההוא, עולים ככה כלפי מעלה ויורדים ככה לאיזור התחתון של האותיות, הן (האותיות) לא שמנות ולא רזות וכו וכו’.

תכתיבי עריכה:

מקובל ( ממי ומתי למדנו זאת? מהמחברת בה סומן קו אדום לסימון שולי הפתיחה לצורכי תיוק??) לשמור על שוליים: על “שולי על” מסויימים, על שולי פתיחה ישרים. מקובל לשמור על רווח מסויים בין שורות ומקובל להימנע מלפלוש עם כתב היד ולגלוש מהדף אל השולחן, מימן ומשמאל, וכד’.
פעם נהגו לשמור על “כניסה” של כמה מילימטרים בפתיחת כל פיסקה. עם הזמן וויתרנו על זה. וכד’                                                          

צו הקריאות:

כתב תקני

הכתב הינו כלי תקשורת. המורה עלולה להחזיר את המבחן למי שכתב ידו לא קריא.

שוב ושוב גוערים בנו משך השנים ש”אי אפשר להבין מה אתה כותב…”

ובכלל, מי שרוצה להיות “קריא” – מתאמץ וכותב (ומתנהג) בצורה קריאה.

אילו ביטלנו את השפעת אישיות הכותב על הכתב – היינו מקבלים תמיד, מכל אדם ואדם, “כתב אלפוני”. כולנו היו דומים לכולם.תארו לכם שהיינו ממשיכים לכתוב “כתיבה תמה” כל חיינו.

איזה בזבוז משאבים. אבל – כמה קל היה להבין את הכתוב !

עד כאן על “הדומה” וביטויו בכתב היד.

ומה על השונה?

אדם שמחקה את הכתב התקני (למשל הכתב הקליגרפי) – מוותר על זכותו לאינדווידואליות, לייחודיות, לעצמאות ולשונות. וחוצמזה, אני מאמינה שמוח האדם מעצב את כתב ידו, אבל אני לומדת שבאותה חשיבות וודאות, כתב היד מעצב, או לפחות משפיע, על מוחנו, על פיתוח של איזורים מסויימים בו.

השונה – הוא מה שמקדם את האדם בתהליך האבולוציוני, זה מה שמאפשר התנסויות חדשות וביטויי יצירתיות, מקדם את התרבות, את כל מה שהוא “מותר האדם”. לו כולנו כתבנו “כתב אלפוני” – מי היה ממציא את המדע, את הרפואה, את מכונת הכביסה והנורה, הגלגל ואת החללית שטסה לירח? היינו מוותרים על פיקאסו ועל מוצרט.

מצד שני, יתכן שלמי שכותב כתב יד שכולו מקורי ו”אחר” יש דמיון וחשיבה יצירתית, אבל האם יצליח להביא את רעיונותיו המבריקים לידי הגשמה? היצליח למצוא לו מממן? האם ידע להתגבר על כל מכשולי הביורוקרטיה? האם הרעיון יצליח להיתרגם למוצר שימושי ויעיל?

לפעמים הצורך לעצב את האותיות “אחרת” נובע ממרד בחברה ותכתיביה. כדאי שצורך זה ילווה גם ביכולת לקדם את נושא המרד – בלי לבעוט ובלי להיבעט, בלי להיפגע או לפגוע. אנחנו יכולים לראות שונות בסימנים מגוונים: בעריכה (לא בשורות אופקיות וישרות אלא באלכסון, למשל, או ב”כתב ראי”), בחיבורים (בעברית, היות והחיבורים בין אותיות אינם תקניים בשפת הקודש)  וכד’. אך בעיקר נראה זאת בעיצוב האותיות.

גם זו מקוריות (ל’ מסולסלת). ראיתם משהוא כזה בתקן שלנו? אצל החברים שלכם? מקורי לחלוטין:

גם זו מקוריות (ל’ מסולסלת). ראיתם משהוא כזה בתקן שלנו? אצל החברים שלכם? מקורי לחלוטין

אבל, מקוריות זו, כשה-ל’ מפושטת – עדיפה. בעיני הגרפולוגים, לפחות:

אבל, מקוריות זו, כשה-ל’ מפושטת – עדיפה. בעיני הגרפולוגים, לפחות

ולמה:

כי בדוגמא העליונה – הקישוט מסרבל, מיותר, מעכב ומכביד.

ואילו בדוגמא השנייה הכותב מפשט את האות למינימום שלה, כשהוא יוצר אות שאינה בדיוק תקנית, אבל עדיין שומרת על ה”למדיות” שלה ועל הקריאות (ולא רק ברצף המילה אלא כאות בפני עצמה),

כגרפולוגית, אני נזהרת מכתב שהוא באנאלי מדי, קריא, סכמטי ותקני מדי, באותה מידה שאני נזהרת מכתב מקורי מדי, “אחר”, שהמקוריות בו משבשת את הקריאות ואת העריכה, כשהכותב “ממציא” אותיות שלא מופיעות בתקן הכתיבה שלנו. כשהוא נופל מהדף אל השולחן, כשהשורות מרקדות ללא שום שליטה על הדף וכד’.

וכאן אני מגיעה ל”פאנץ’ ליין” שלי:

איזה הוא המאושר, שכתב ידו מקורי אבל קריא !

ובתרגום:

אשרי מי שמצליח לאזן בין הדמיון לתקן לבין השונות ממנו.

אשרי מי שמצליח כנראה לשמר את הקיים מבלי לקדש אותו.

המגלה יצירתיות, חזון ומעוף, המוכן להיפתח לרעיונות חדשים –

מבלי להיסחף ולאבד מיכולת השיפוט ובדיקה של התאמתם לחייו ולמציאות שלו

Photo by Eugene Zhyvchik on Unsplash – thank you, Eugene !

.

Photo by U0045269 on Wikimedia

Similar Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *