התבוננו בכתב של נעמי: האם יש לה שליטה מלאה בעט
או שהוא קצת “בורח לה”?
נעמי “זורמת” עם העט, עם הכתב, עם הדחפים שלה.
למרות שחברתה אמרה לה שלפחות במכתב לעיתון שתשתדל לכתוב יפה – לא בא לה!
אין לה הרצון ואולי חסר לה בעצם כוח הרצון, להשתלט על דחפיה, לבלום אותם, לתעל אותם לרצונה. נעמי מצפה שנקבל אותה כמות שהיא כשהיא מפגינה בטחון, לא תמיד מתחשבת בזולת, לא עסוקה בנימוסים ועידון בקשריה הבינאישיים. היא ראשונית, טבעית ולפעמים פוגעת.
הפעם נעסוק בשליטה והעדרה. בעצם, כולנו נמצאים במקום כלשהוא על הרצף שבין אלו ששולטים שליטה מקסימלית בעט שלהם, ואלה שהעט “בורח” להם. אינני מתכוונת לעט עצמו, כמובן, אלא לדחף שמוליך את היד שאוחזת בעט ולא ממשטרת אותו.איזה מין ביטוי זה – “לשלוט בעט”? מדובר כאן בסינדרום שכולל מהירות כתיבה, ספונטניות מול ביקורת, שליטת הדחף מול שליטת ההיגיון וכד’. יש אסכולות שונות לניתוח כתב היד. בגדול – יש גרפולוגים שבודקים סימן סימן ויש גרפולוגים שמעדיפים לעבוד עם סינדרומים. כלומר: עם צבר של סימנים.
הסתכלו לרגע על רחל:
לעומת נעמי – רחל לא מרפה לרגע מהשמירה על העט שלה ועל כל מילה שיוצאת מפיה ומקולמוסה, כמו גם על כל תגובה והתנהגות בחיים. כל אות חשובה בעיניה, כל פסיק – הרי גורל. העיצוב שלה קבוע, מסוגנן וצפוי. בדיוק כמו התנהגותה. היא בשליטה מלאה!…
הערה: זהו כתב פאסאדה. על מה באה הפאסאדה הזו לכסות? ליונג יש תשובה מעניינת. ראו את מה שחשב על הפרסונה…
נחזור לענייננו: מה עומד מאחורי אלה ?
הכתיבה – הינה פעולה תיקשורתית, וחוברים בה שני כוחות, שלעיתים, עומדים בסתירה זה לזה:
א. הדחף של הכותב לבטא דברים מסויימים – בכתב
ב. הצורך לשמור על קריאות ועל תוכן הכתוב.
אם נעמיד את הדברים בפשטות קיצונית קצת, אפשר לומר כי כולנו מורכבים משני כוחות מנוגדים: מדחפים ומעצורים. אותם אינסטינקטים, יצרים, דחפי חיים ומוות, יצירה והרס, שקיימים בכולנו, לעומת – המעצורים שגיבשנו עם השנים, בהשפעות החינוך, החיברות והתירבות.
ובכתב –
התנועה, מהירות הכתיבה וזרימתה החופשית – הם ביטויים של הדחפים. ואילו העיצוב הצורני, העריכה והארגון של הכתב במרחב הדף – הינם פרי המעצורים, החשיבה, הביקורת.
מה קורה כאשר אנחנו כותבים תחת השפעתו של רגש קיצוני ומסעיר או חוויה מרגשת ומתסיסה? או שהכתב אז זורם לו כאילו מעצמו, כשהביקורת והשליטה שלנו בטקסט, בדרך הכתיבה, בסיגנון או באיות – פוחתים. או שאנחנו נקרעים בין 2 כוחות אדירים והדבר יתבטא ברעד בקו, בלחץ מוגבר, בהיצרות הריווח ועוד.
כשהרצון להשליטה גובר, שאנחנו בוררים את מילותינו, רוצים להרשים את הקורא בחשיבות הטקסט, ביפי הכתב, בצחות הביטוי ותרבות הלשון, הביטוי והפיסוק הגבוהה שלנו – אנו כותבים אז טיוטא אחר טיוטא, משרטטים אות אחר אות, מניחים שורון מתחת לדף, מסמנים בסרגל את השוליים…
כדי להגיע לעיצוב שכזה – כמו של רחל – חייבים להתאמן בלי סוף, לאזור הרבה סבלנות והרבה משמעת עצמית, צריך לדכא הרבה כעסים ומתחים, התלהבויות והתרגשויות, צריך לשלוט בדברים. וכשאתה שולט בדברים – אתה שולט גם בעט. והוא נענה לדחיפות וללחצים וכותב בדיוק מה שאתה רוצה. אך המחיר שאתה משלם על כך – לא קטן. מרוב ביקורת ושליטה, אתה, אמנם, לא טועה, אבל לפעמים אתה גם לא כל כך “חי”. כמובן שהדבר מחמיר ככל שהכתב יותר ממושטר, נוקשה, מבוקר וקפוא.
אז למה לשלוט כל כך בדברים ? סיבות רבות יש לרצון לשלוט בעט:
o לעצור בעד דחפים בלתי נשלטים, לפקח עליהם, לשמור שלא יסחפו אותנו למקומות שם נאבד את שארית השליטה ו…מי יודע מה יקרה לנו אז ??
o חינוך נוקשה, לפיו חוקי האסור והמותר מאד ברורים ונוקשים ולא מאפשרים חופש החלטה ועשייה
o נטיות גרפיות-עיצוביות (בכתב של מאיה)
o הרצון לשמור ולציית למוסכמות ולנורמות החברתיות המקובלות, להיות אהוד ומקובל, לזכות בחברות הכבוד בסביבתנו (הכתב של אהובה)
o אי השליטה בעט יכולה להיות כללית, לאורך כל הדף, כמו בכתב של נעמי, שנענית לדחפיה ורצונותיה בקלות, ללא מלחמה פנימית, ללא מאבק ותיסכול. היא פשוט היא! בלי משחקים ובלי איפור ומסיכה.
נעבור לחיים:
אצל חיים קיים פער מסויים בין המאקרו, שבמבט ראשון נראה סביר, לבין המיקרו – שחסר עקביות כמעט בכל מרכיב של הכתב. הוא מתקשה לשמור על קו התנהלות עקבי, הוא נתון לשינויים במצבי הרוח והבטחון ה, הוא מסוגל להגיב בעוקצנות תוקפנית, הוא לא שולט בעט ולא שולט בעצמו. גודל האותיות משתנה דרמטית וזה ישמש לי עוגן ראשון במעלתו בניתוח כתב ידו.
בכתב יותר נשלט ומבוקר מהכתב של חיים יתכן והסביבה אפילו לא תרגיש בהתפרצות זו. היא בהחלט יכולה להתבטא בדרכים עקיפות, די פתלתלות ודי נסתרות: בהתקף אסטמה, הכאה בתוך המשפחה, התקף דכאון או מעשה פלילי וכד
נעבור לצביה:
צביה מתמרנת יפה בין שליטה לספונטניות, בין פתיחות לביקורת, בין הגיון לרגש. היא בשום אופן לא מבוקרת, זהירה או נשלטת, אך גם התפרצויותיה – לא יוצאות מכלל שליטתה… בדרכה הטבעית והספונטנית היא שומרת על התפרשות יפה בדף,שומרת על שוליים מאוזנים (יחסית למהירות הכתב), השורות כמעט ולא מתנגשות זו בזו, יש איזון סביר בין שלושת איזורי הכתב. פה ושם הוסיפה בתוך הכתב קישוטים קטנים כדוגמת החולם במילה “עבודה” שהפך מנקודה לעיגול.
ואגב, תודה לך צביה על הפרחים. התבשמתי מהם…