התנועות האורכיות והרוחביות בכתב

ובגרפולוגית: התנועות האונטוגנטיות והפילוגונטיות

בואו נתחיל באחת מאבני היסוד של הבנת הכתב

לאורך או לרוחב ?

קראתי במקום כלשהוא שאורך האדם (גובהו) שווה למוטת הכנפיים שלו (רוחבו).
ההיה זה ליאונרדו דה וינצ’י ?

נאמר שם שאם קשה לך למדוד את אורכך, בדוק את רוחב מוטת ידיך. קרוב לוודאי שהם שווים.
האסוציאציה הראשונה שלי היתה, כמובן, להשוות את האורך של כתב ידו של אדם – לרוחב הכתב שלו. ולמה נזקקתי לליאונרדו (בהזדמנות זו נודה לו על הרישום המדהים הזה)? כדי להדגיש את ההבד בין מימד האורך (עמידה יציבה על הקרקע התומכת ומזינה אותנו, וראש חושב שיכול להגיע גם לשמיים.. והידיים – הן יודעות להתחבר לאחר, לגעת, ללטף ולחבק.

אז מה צריך הבן אדם יותר – פרנסה או קשר בינאישי?

בספרו “כתב יד ואישיות” מדבר ישראל אודם, הגרפולוג האגדי מקיבוץ עין חרוד, על שני כוחות שמושכים את הכותב בעת הכתיבה:

– הכוח הנע לרוחב הדף בתנועה מאוזנת, רוחבית – הוא הכוח הפילוגנטי, החברתי/הבינאישי. (שם, עמ’ 204 – “במימד הרוחב הגראפי באים לידי ביטוי…מרכיבים שבתחום הפילוגנטי” ומצביעים על התייחסות והסתגלות היחיד בתחום החברתי, ביחסי האני-אתה).
והכוח השני – הוא הכוח האונטוגנטי, הכוח האישי/אגוצנטרי, (?) הנע בתנועות עולות ויורדות, וזוהי התנועה האנכית, האורכית. כאן, אומר ישראל אודם, יש ביטוי לטבעו הייחודי של הכותב, עצמיותו, ביטוי לאינדווידואלי שבו, ביחסים שבינו לבין עצמו.

מושגים אלה משמשים גם במחקר האבולוציה.

בצורה מתומצתת ביותר ניתן לומר שהתפתחותי שלי, כפרט אנושי, מוכתבת על ידי הגנים הפרטיים שקיבלתי מהורי – זו ההתפתחות האונטוגנטית שלי. כפרט.
אך יש כוח גדול שקיבלתי ממשפחתי – זה הכוח האבולוציוני, ההיסטורי, הכוח שמניע את ונובע מההתפתחות של המין האנושי – זה הכוח הפילוגנטי. זוהי ההתפתחות של האנושות כולה. ככלל, הוא כולל גם אותי, את טובה הקטנה.
ואני ואת ואתה מנסים, בעמל רב, למצוא את האיזון הטוב לנו בין שני כוחות אלה. או נקרעים ביניהם !

התקן הנלמד בבתי הספר התעצב משך שנים רבות (ובמקרה שלנו, הישראלים, לא הרבה מאד שנים…) ומשקף, במידה כזו או אחרת, את האופי הכללי, הלאומי שלנו. תקן זה, שלמדנו בכיתה א’, מייצג את הכוחות הפילוגנטיים של החברה, של הסביבה.
העיצוב הפרטי-האישי שלי לכל אות ואות – זהו הביטוי האונטוגנטי והאינדווידואלי שלי, בחלקו הוא אישיותיומושפע מהסביבה בה אני חיה ובחלקו גם גנטי.
 
העיצוב האישי בכתב יכול להתבטא בצורת האותיות, בהוספת קישוטים או בהפשטת האותיות עד לשלד שלהן, בריווחים, בזווית הכתיבה וכד’. על זה עוד נדבר.

ובינתיים – חשוב לי לדבר על הביטוי האישי דרך בדיקת התנועיות שלי וכיווניה.

כשאני יושבת לכתוב – אני מעצבת את כתב ידי על ידי שילוב של שני כיוונים סותרים, בו זמנית: גם בתנועות רוחביות-אופקיות, כשידי מתקדמת מצד ימין (התחלת השורה בעברית) לכיוון שמאל הדף ונצמדת לגופי לאט לאט. אך בו זמנית, אני מבצעת גם תנועות עולות ויורדות, אנכיות. מהאיזור האמצעי של הכתב כלפי מעלה ומטה.
ככל שהכתב יותר “רחב” – יהיו התנועות הרוחביות דומיננטיות יותר וטוענים חלק מהגרפולוגים שהמרכיב הפילוגנטי דומיננטי בי יותר.
ככל שהכתב יותר “ארוך” – יש הדגשה של התנועות האנכיות, האורכיות, וכאן, נטען, המרכיב האינדווידואלי, האונטוגנטי, דומיננטי יותר.

בדוגמא שכאן הדגשתי את קווי האורך (האונטוגנטיים) בתנועה צנטריפטלית שיורדת מהאזור העליון ושואפת לכיוון האזור המרכזי של הכתב

מה קורה בדוגמא זו?

ב -ל’ נעשתה תנועה שעולה מהמרכז לאזור העליון של הכתב -זוהי תנועה צנטריפוגלית

ב – נ’ – תנועה שיורדת לאזור תחתון של הכתב

בתקן שלנו (כמו בכל השפות) יש תנועות שעולות ויש תנועות שיורדות, יש תנועות מתקדמות, צנטריפוגליות (בעברית – הכיוון הוא שמאלה. להבא אקרא להן “תנועות משמאילות”) ויש תנועות נסוגות, צנטריפטליות (שכיוונן בעברית ימינה. שלהבא אקרא להן “תנועות מיימינות”).

התנועות העולות – מתכווננות ממרכז הגוף החוצה (כלפי החלק העליון של הדף שלפניך, עם כיוון האותיות העולות לאיזור העליון). תנועות צנטריפוגליות אלה מצביעות על רמת האנרגיה, הנטיות, השאיפות, הצרכים והיכולות שלנו שאנחנו משקיעים בעולם שמחוצה לנו (למשל – שאיפות אישיות, פיתוח אינטלקטואלי, מצפון, ערכים וכד’),

התנועות האורכיות היורדות, שפונות פנימה, אל תחתית הדף שלפנינו, בכיוון הטבור ואל האיזור התחתון של האותיות – מצביעות על רמת האנרגיה, הנטיות, השאיפות, הצרכים והיכולות שלנו שאנחנו משקיעים בעולם האישי שלנו, החומרי, הגשמי, היצרי.
התנועות הצנטריפטליות = הן התנועות הכפותות, אלה שעולות מהאיזור התחתון אל המרכז, שיורדות מהאיזור העליון לכיוון איזור מרכז ובעיקר אלה שמיימינות (בעברית). תנועות צנטריפטליות אלה מצביעות על רמת האנרגיה, הנטיות, השאיפות והיכולות שלנו המושקעות בעבר האישי שלנו, במקורות הרגשיים הפרטיים שלנו, לפעמים בהיסטוריה הפרטית (העבר שלי) והכללית (ההיסטוריה האנושית, למשל) שלנו.
ואילו התנועות המשמאילות (בעברית) מצביעות על רמת האנרגיה, הנטיות, הצרכים, השאיפות והיכולות שלנו המושקעות בעתיד הצפוי לנו, בקשרים החברתיים שלנו, בצורך לחדש, לגלות עולם, לתקשר, לצאת מתוך “העולם הקטן”, הפרטי שלנו.

כשאני יושבת לכתוב, אני מניחה את הדף על השולחן, ומבצעת תנועות שמתקרבות אל הגוף (באותיות האנכיות היורדות – למשל באותיות ו’, י’, ן’, ק’ וכד’) ותנועות שיוצאות ממני החוצה – באותיות העולות, כמו: ל’ ף, ץ וכד’.
חלקנו מניחים את הדף בזווית חדה לשולחן. מעניין לבדוק את הזווית בה אתם מניחים את הדף, ביחס לדופן השולחן. לרוב – אלה שכותבים בזווית ישרה מניחים את הדף במקביל לשולחן. ואילו אלה שמעדיפים לכתוב בזווית ימנית, יטו את הדף בזווית של 45 מעלות, בערך, ביחס לדופן השולחן, כך שתנועת הכתיבה תנוע ממרכז גוף הכותב “הטבור” החוצה או מהחוץ אל מרכז הבטן הפרטית שלנו.

הערה ששייכת למקום אחר:

פעם ספרתי כמה אותיות יש ב- א’–ב’ העברי שיש להן עליה או ירידה לאיזור העליון והתחתון של הכתב, לעומת האותיות שבאלפא-ביתא באנגלית.
טוב, אנחנו עם הספר ( תואר שיכול להסביר את מיעוט אותיות שנמצאות באיזור התחתון של הכתב, איזור החומר, המין והיצר). אז למה יש לנו כל כך מעט אותיות שעולות לאיזור העליון? טוב, יש לנו תירוץ משכנע: כי השימוש בכתיבה בכלל ובכתב “כתב” (ולא ב”אותיות דפוס”) בפרט הינו חדש עבורנו, יחסית.

אז כמה אותיות יש לנו שיורדות?

ק’ !! כן, יש לנו עוד 2 אותיות סופיות, נדירות: ן’, ך’
לעומת האנגלית שיש בה 6 אותיות שלמות שיורדות לאיזור התחתון של הכתב (zyqpjgf)
ובצר לנו, מאז שהפכנו את הכתיבה בעברית לכלי ביטוי יומיומי, סיפחנו לנו עוד כמה אותיות: את ה- ע’, לפעמים את ה- פ’, ה – ג’ ולפעמים גם ה – נ’ (לא אצל כולם, כמובן ).
וכמה אותיות עולות אצלנו, עם הספר, לעולם הערכים, השאיפות האישיות, האינטלקט הסקרן ?
ל’ ט’ צ’ ואותיות סופיות – ץ’ ף’. כאן סיפחנו לעצמנו עוד כמה אותיות או חלקי אות:
את ה – ש’. אצל חלקנו לפעמים ה- ו’ קופצת מעלה, או הקו הפותח של ה- ע’ וה- מ’ לעומת 6 האותיות שבאנגלית: b d f h l t
קצת עצוב בשביל “עם הספר”, לא?

באחד השיעורים, כשלימדתי על הנושא, עשיתי ניסוי. כתבתי את אותיות האלף-בית שלנו על לוח מחיק.

בפעם הראשונה – מחקתי את כל התנועות האופקיות, הרוחביות, ה”פילוגנטיות”.

בשלב הבא, מחקתי רק את התנועות האנכיות, ה”אונטוגנטיות”.

עם מחיקת קווי הרוחב (הקווים הפחלוגנטיים), נשאר שלד האותיות, ברובן נצליח להבין באיזו אות מדובר.

לעומת זאת, כשמחקנו את קווי האורך (האונטוגנטיים) ברוב האותיות ניטשטשה האות עד לבלי הכר,

ומסקנתי היתה (ושוב, עימכם הסליחה על הפשטנות הרבה) :

כנראה שאתה יכול לחיות בלי נטיות חברתיות מפותחות אבל לא בלי אגו, בלי עמוד שידרה, בלי אתה עצמך…