מירה (שם בדוי) שלחה אלי (למדור גרפולגיה באחד העיתונים היומיים) 3 כתבי יד, מתקופות שונות בחייה. בין 3 מכתביה אני מוצאת שינויים מפליגים. מכתבה מעלה בי שוב את אחת השאלות שמטרידות אותי כבר שנים ארוכות: האם הדימוי העצמי שלנו משתנה עם השנים, עוקב אחר השינויים שחלים בנו, או שהוא נתקע בשלב כלשהו בעבר?.
שלושת כתבי היד מספקים לי דוגמא נהדרת לנושא זה. היא שלחה 3 כתבי יד, מתקופות שונות בחייה (בהיותה בת 52, בת 33, ובת 17), דבר שמאפשר לי לראות את השינוי שחל באישיותה (היות וכל כתב מייצג את רגע הכתיבה בהווה בלבד, כתבי יד רבים, מתקופות שונות, מאפשרים לראות תהליכים, כיווני שינוי, וכו’).
במכתבה אלי היא מגדירה את עצמה כ”אישה סגורה וחסרת ביטחון”.
אני מסתכלת שוב ושוב במכתביה ואני לא מוצאת בכתב ידה הנוכחי את אותה אישה סגורה וחסרת ביטחון שהיא מתארת במכתבה אלי. מקסימום, הייתי חושבת אותה מאופקת, הגיונית או קצת זהירה, אישה שחושבת לפני שהיא מדברת, יודעת לשמור סוד, אך בשום אופן לא הייתי מאפיינת אותה כבעלת התכונות “סגורה וחסרת ביטחון”.
ואני ממשיכה לדפדף בכתבים שצירפה ואני מוצאת את כתב ידה מגיל 17. וזהו נפתרה החידה. בגיל 17 היא באמת היתה “סגורה וחסרת ביטחון’ אך לא עוד !!
דרך ארוכה עברה מירה. באמצעות כתבי היד ששלחה, מגיל 17, 33 ו-52 אני רואה מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. קל לראות את השינוי, גם אם אינך גרפולוג.
עם השנים הכתב שלה הלך והשתחרר, התנהגותה הלכה והשתחררה, פתיחותה הלכה וגברה.
אך הדימוי העצמי, האופן בו היא תופסת ורואה את עצמה – לא השתנה.
בעיניה, היא נשארה סגורה וחסרת ביטחון.
בגיל 17 חשוב היה למירה, לשמור על שליטה ועל ביקורת עצמית. חשוב היה לה מה אומרים עליה, איזה רושם היא משאירה על הבריות. בעצם, היא ראתה את עצמה, במידה לא מבוטלת, מעיניהם של אחרים!. כל אלה עכבו ובלמו את הטבעיות, הפתיחות והספונטניות, כמובן. בגיל 17 אני מגלה אדם חושב, רגיש מאוד ופגיע, צמא לקשר אך לא יודע איך בדיוק ליצור אותו, צעירה שלא יודעת מה לעשות בכל התסיסה הרגשית וההורמונלית שמציפה אותה. האות ל’ הסגורה/נעולה שלך. מס’ 3 מצביע על זווית הכתיבה השמאלית ומספר 4 – מכניס את מורכבות, שתתגלה עם השנים: הצמא לקשר (זרוע ה-ת’ המושטת קדימה) עם היכולת לפרוץ את גבולותייך. כשסופה של המילה “לקראתו” כבר נכתבה על השולחן…
הפתרון שמצאה באותה תקופה היה: להשקיע בלימודים, לסנן את הקשרים החברתיים, כשהיא נוטה להיסגר, לשמור הכל בבטן פנימה, כי מה שלא רואים בחוץ – לא מושך תשומת לב ואש.
בגיל 33 היא הרבה יותר בוטחת, פתוחה וספונטנית, אבל – לא לגמרי. כבר לא אותה נערה ביישנית וסגורה.
אני מוצאת בכתב ידה זה את האומץ לשחרר ולהשתחרר מהשליטה העצמית הכובלת, יש כאן ביטוי לאיזושהיא דרמטיות והתרגשות, אי שקט ותסיסה רבה (בתנועה המשתחררת, בחיבורים בין האותיות וב”התנפחויות” באיזור האמצעי). אך עדיין לא” כיבתה” את אותו קול פנימי מגביל, של ה”נערה” המתלבטת, הנסוגה פתאום פנימה
ובגיל 52 אני מוצאת במירה בשלות ותבונה, איזון והרמוניה ביחסים החברתיים. היא, אמנם, מבוקרת – אך מסוגלת ליצור קשרים, לא חרדה ודואגת מדי (כמו בגיל 17), יודעת היטב כמה היא שווה ומהם יתרונותיה. זוהי אישה פעילה ודינמית שניראית לי אפילו יותר צעירה ותוססת ממה שהיתה בגיל 17. כיום מירה אמיצה יותר ועצמאית (אם כי עדיין לא הרפתקנית…), מוכנה להתנסות בדברים חדשים ואף מסוגלת לעמוד במה שיזמן הגורל לחייה.
כיום, היצירתיות, המשיכה לאמנות, היכולת להביע תכנים פנימיים הרבה יותר נגישות וניתנות לפיתוח והגשמה על ידה. זה אחד הכיוונים שהיא יכולה ללכת איתם, אם כמקצוע ואם כתחביב. בנוסף, רצוי שהעיסוק שתבחר בו יכלול קשר עם אנשים, שכה חשוב לך, וזה בהחלט יכול להיות גם קשר טיפולי.
אגב קשר עם אנשים: ה-ת’ ה”ארוכה”, שמופיעה בשלושת כתבי היד שלה, מספרת על צורך בקשר ובהשתייכות, לאו דווקא על המימוש שלו! המימוש של הקשר מקבל ביטוי בצורה אחרת בכתב (זווית ימנית, חיבורים קולחים, כתב זורם, רווח מוצר בין מילים, וכו’).
לדימוי העצמי יש כוח עצום. מי מאתנו לא פגש אדם בינוני בכישוריו, שרואה עצמו מוכשר במיוחד וכך גם מוכר עצמו לעולם – ואנחנו קונים.
כאדם שתופס עצמו סגור, מירה בעצם מגשימה את הדימוי העצמי, היא נכנסת לעמדת התגוננות שלא לצורך, מגבילה עצמה בקשריה, מסתפקת בקשרי עבודה כתחליף לקשרים עמוקים ואינטנסיביים באמת, וכפיצוי על החשש להתקרב קרוב מדי ולהיפתח מאוד מבחינה רגשית. כנראה שתמיד תהיה מופנמת ורגישה אך זה לא אומר שעליה להסתגר, להימנע מהתנסויות חדשות, להיתקע בקיים ולהימנע מחוויות חדשות בגלל חששות ופחדים עתיקים.
איזה כיף להיות בת 52 !
אפשר ומותר לנו, סוף-סוף,
לנתץ את הדימוי העצמי הישן והאנכרוניסטי שלנו
התמונה באדיבות UNSPLASH והאמן LAURENZ KLEINHEIDER
המעוניינים לראות עבודות נוספות של האמן מוזמנים ללחוץ כאן
