אסתטיקה ויופי בכתב

מה נחשב לכתב יפה ומי נחשב לאדם יפה?

האם נכון שהיופי הינו בעיני המתבונן?

האם לאדם יפה כתב יפה? ולהיפך. האם כתב יפה מעיד על אדם יפה?

הרחבתי על זוית נוספת בתת הקטגוריה: “שפת הכתב כשפת הגוף” – יש ללחוץ כאן

צריך אדם שיהיה לו חוש אסתטי, פרק יד גמיש, כשרון כפיים בכלל ויכולת גרפית בפרט, ראיה מרחבית (לראות את התפרשות הכתב על הדף וכד’) על מנת שיצליח להוציא כתב יפה מתחת ידו. אצל חלק מהכותבים – זהו צורך עמוק להרשים, למצוא חן, להיראות הכי טוב שאפשר.

על מנת לכתוב “כתב יפה”, חייב הכותב להאט, לסגנן, לקשט, לחשוב על כל אות ולשמור על עקביות העיצוב. כלומר, כל מה שנוגד את הספונטניות והטבעיות. הנסיון להשאיר רושם טוב ולכתוב “יפה”, כרוך בהכחשת תכונות ומאפיינים באופי הכותב שאינם אהובים עליו או לא רצויים בעיניו.

כתב “מכוער” בשום אופן לא מצביע על אישיות “מכוערת”. לעיתים בדיוק ההיפך. הכתב אולי לא אסתטי, אך יכול להיות חכם, טוב לב, אנושי, קשוב וכד’.

כשאדם מן השורה רואה כתב יפה – הוא נהנה מהאסתטיקה. כשגרפולוג, לעומת זאת, רואה את אותו כתב, הוא שואל עצמו, דבר ראשון:

– על מה מכסה היופי המסוגנן זה? למה הכותב לא אוהב את כתב היד המקורי, הטבעי והאוטומטי שלו?

– למה לו להשקיע בצורה החיצונית כל כך הרבה אנרגיה?

– האם הכותב מבטא כישורים מיוחדים (יצירתיות, למשל, דמיון ומקוריות)?

– ואולי הוא רוצה להרשים ולהקסים?

– ואולי להסתיר משהוא?

כשהכתב יפה מדי, כשהוא עגול, קריא, מסוגנן, מעוצב במיוחד כדי למשוך, למצוא חן אני חושדת בכותב/ת שיש כאן משהו מזוייף, שהתנהגותם מיועדת לשבות את לב הסובבים אותו, אז מה אם היא לא תמיד אמיתית, כנה, גלוייה וטבעית?

Photo by Felipe Elioenay on Unsplash